lifestyle

חווית ההריון שלי

כפי שרובכן כבר יודעות-  לפני כחמישה חודשים הפכתי לאמא לתינוקת מקסימה ויפה בשם איימי (:

החלטתי לשתף אתכן קצת בחוויית ההריון שלי, בלידה עצמה וקצת אחריה, ועל הדרך לתת אולי כמה טיפים שיכולים להקל על אמהות לעתיד, ועל כאלו שבהריון ברגעים אלה ממש.

הפוסט הזה הוא הפוסט הראשון בסדרה, ויתמקד בהריון עצמו- איך גיליתי, איך הרגשתי, ואיך נראיתי בשלבים השונים של החוויה המטורפת והמורכבת הזאת שנקראית לידה והריון.

באופן כללי אפשר לומר שהיה לי הריון בהחלט סטנדרטי ונטול דרמות או ארועים מיוחדים, אבל כמובן שגם הריון סטנדרטי ככל שיהיה הוא חוויה מורכבת בפני עצמה, מלאת עליות ומורדות, דמעות, התרגשויות ורגעים מיוחדים.

אני כבר מודיעה מראש שאיכות התמונות ובאופן כללי הפן הויזואלי בפוסט הזה לגמריי שונים ממה שאתן רגילות אליו בבלוג שלי. בד״כ התמונות שלי מאוד מפונפנות, מצולמות במצלמה איכותית ואסתטיות… אבל החיים האמיתיים לא ערוכים ומפונפנים, וכך גם הרוב המוחלט של התמונות בפוסט הזה. אלה תמונות אמיתיות שנלקחו ברגעים אמיתיים..מקווה שתתחברו גם לזה (:

השליש הראשון 

איך גיליתי שאני בהריון

כמה ימים לפני שגיליתי שאני בהריון הבחנתי שאני נורא עייפה, נרדמתי בכמה הזדמנויות שונות מוקדם מאוד בערב, מה שלא כל כך קרה לפני כן, החזה שלי הרגיש נורא נפוח, ובאופן כללי הרגשתי נורא כבדה, עייפה נורא ונטולת אנרגיות.  הייתי אמורה בדיוק גם לקבל את המחזור החודשי שלי (סורי על הTMI- זה יהיה פוסט כזה), שאיחר ביומיים או שלושה- מה שלא היה חריג מדיי מאחר והמחזור שלי אף פעם לא היה סדיר במיוחד.

ביום שני, ה12.7 בבוקר החלטתי לעשות בדיקת הריון. עשיתי בדיקה ביתית פשוטה ולהפתעתי ממש תוך כמה רגעים המקלון הפך לחיובי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. התחלתי לבכות משמחה והתרגשות, בהיתי במקל במשך שניות ארוכות כמו לא מאמינה שזה באמת קורה.

באותו יום בעלי ואני תכננו לחגוג את שנת הנישואין הרביעית שלנו והייתה לנו הזמנה למסעדה פלצנית כלשהי בתל אביב, אז תכננתי לספר לו רק באותו הערב כשנהיה במסעדה, חשבתי שזו יכולה להיות הפתעה מיוחדת בזמן חגיגות יום הנישואין. שטפתי את הפנים ונכנסתי לחדר השינה, אבל ברגע שראיתי אותו שם בחדר לא יכולתי להתאפק יותר, קפצתי על המיטה, הערתי אותו ובישרתי לו את החדשות המרגשות. הוא היה הכי מאושר שאי פעם ראיתי אותו (:


המקלון המשמח


בחילות 

עבורי, השליש הראשון היה פחות או יותר סיוט כי הרגשתי ממש לא טוב– חלשה, עייפה, נטולת אנרגיות, וגולת הכותרת- סבלתי מאוד מבחילות בוקר.

קצת מצחיק לקרוא לבחילות האלו  ׳בחילות בוקר׳, כי לשם הזה פשוט אין שום קשר למציאות. מסתבר שאף אחד לא טרח להודיע לבחילות האלה שהן אמורות להגיע בבוקר, כי הן מגיעות פחות או יותר במשך כל היום. במקרה שלי הן הכו במלוא עוצמתן דווקא בשעות הערב המאוחרות, הרגשתי נורא וכל כך חסרת אונים- מה שגרם לי ללכת לישון כמעט בכל יום בסביבות השעה 20:00 בערב.

ניסיתי המון תרופות טבעיות למיניהן- כמו ג׳ינגר וכדורים, אבל לצערי זה לא עזר. מה שלי עזר באופן אישי היה להמנע מלהגיע למצב בו אני רעבה. נכון שבד״כ כשיש לכם בחילות אתם נמנעים מלאכול ורק המחשבה על אוכל מעוררת את הבחילה? אז בהריון בהרבה מקרים זה בדיוק ההפך, ומסתבר שיש גם הסבר מאוד הגיוני מאחורי זה- כשהקיבה ריקה היא מפרישה יותר חומצות ומיצי קיבה, מה שמעודד משמעותית את הבחילות. כשהקיבה מעכלת, היא ״עסוקה״ בתהליך העיכול, מה שמחליש מעט את הבחילות. דאגתי לנשנש דברים קטנים כל הזמן במהלך היום ופריכיות היו חברותיי הטובות ביותר באותה תקופה, אבל לצערי הדבר שהכי הכי עזר לבחילות היו פחמימות, ולכן לא מעט פעמים פתחתי את הבוקר עם סנדוויץ׳ עסיסי או אפילו קוראסון שומני רחמנא לצלן.

בתקופה הזאת של השליש הראשון רוב הנשים בד״כ עולות הרבה במשקל – עקב האכילה המרובה, או שיורדות במשקל- עקב ההקאות הבלתי פוסקות. אז הקאות למזלי לא הגיעו יותר מדיי פעמים, אבל התחושה הייתה שאני קרובה ללהקיא פחות או יותר חצי מהיום.

כל כך הרבה דברים הגעילו אותי– על בשר לא יכולתי להסתכל בכלל, רק המחשבה על בזיליקום עשתה לי בחילה, וירקות ממש עשו לי גועל. נסיעות ברכב היו סיוט נוראי, כל התנודות גרמו לי להרגיש רע אף יותר, ורוב הזמן הקיבה שלי הייתה כל כך רגישה שרק להסתכל על וידאו או תמונה של אוכל היוו ישר טריגר לבחילות.


צילום מתוך אחת מבדיקות האולטרסאונד הראשונות שעשיתי, בסביבות שבוע 7. כאן העובר בגודל של אוכמנית אחת קטנה.

הבטנונת שלי בשבוע 10 להריון


הורמונים

אפשר להגיד שלא הייתי הורמונאלית במיוחד, וללא ספק הייתי רחוקה מדמות האישה ההריונית המשוגעת שכל הזמן נעה בין בכי היסטרי לצחוק מתגלגל. אבל אין ספק שהייתי רגישה יותר, הדמעות הגיעו בקלות רבה יותר מהרגיל, וקרו לא מעט מקרים שהן נקוו בעיניים ברגע שצפיתי בכל מה שקשור בתינוקות בטלויזיה.

מבחינת מדד העצבים שלי בזמן ההריון  – ניתן לומר שבאופן רגיל עוד לפני ההריון הייתי אדם שנטה להתלקח בקלות, וההריון ללא ספק חיזק את זה, אבל גם במקרה זה, בדומה לרגישות- לא באופן קיצוני או משמעותי מדיי.

חשקים

תמיד סיפרו לי שכשאמא שלי הייתה בהריון עליי היו לה כל מיני חשקים מוזרים, כשהמרכזי שבהם היה לאכול ריבה עם מלפפון חמוץ (עד היום אבא  שלי צוחק עליה על זה בהזדמנויות שונות).

אז לי לעומתה לא היו חשקים מוזרים כל כך, אלא יותר סטנדרטיים. באחד השבועות המוקדמים בשליש הראשון הייתי בטירוף על חמוצים. רציתי לאכול אותם כל הזמן, כל היום.

תותים זה משהו שרציתי במהלך כל ההריון, חיסלתי קופסאות שלמות, מנשנשת אותם סתם כך, או שמה אותם מעל יוגורט, או על סנדוויץ׳ עם ריבה.

החשק הגדול מכולם היה כמובן סושי– אפשר לומר שאני מכורה לסושי גם כך, ובמהלך ההריון עצם העובדה שלא יכולתי לאכול סושי, הפכה אותו לנחשק פי מליון. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה הרגע שבו אלד ואוכל מגשים שלמים של סושי. ואגב- זה גם פחות או יותר מה שעשיתי. לא הזמנתי אמנם מגש סושי למחלקת יולדות כי לא הייתי תפקודית מספיק בשביל שאוכל יעניין אותי, אבל כשהגענו הביתה זה היה הדבר הראשון שעשינו- להזמין מגש ענק. מעבר לזאת, אני דיי בטוחה שמאז הלידה אכלתי יותר סושי ממה שאכלתי לפני כן במהלך כל חיי. סוג של פיצוי על כל החודשים האבודים.


אני והבטן בשבוע 14 


ציצים

הדבר החיובי היחיד מבחינתי בשליש הראשון היה שהחזה שלי גדל. גדל מאוד. ברמה שאנשים בעבודה העירו והחמיאו לי (בנות, לא בנים…תרגעו! טוב וגם כמה גייז).

בתור בחורה שכל חייה התהדרה בחזה יחסית קטן (עם אמא בעלת חזה DD!), שמחתי מאוד על התוספת המבורכת והוקרתי כל רגע עם החזה החדש שלי. כמובן שרצתי לקנות חזיות חדשות ומהממות, כי הקודמות שהיו לי לא יכלו לכסות יותר כבר רבע מהחזה שלי.

פחדים והיסטריות

אין ספק שלא מעט נשים בהריון הראשון שלהן נוטות להיות טיפה היסטריות, נורא חוששות ומפחדות ואני בהחלט לא הייתי שונה מהן. אני זוכרת במיוחד מקרה אחד בשליש הראשון בו ההיסטריה הרימה את ראשה המכוער- הייתי בשבוע 11 לדעתי, והחלטתי באיזשהי החלטה לא ראציונלית ולא ברורה לבצע בדיקת הריון נוספת, סתם כדי לוודא שהכל בסדר.

אני מניחה שזה נבע מעצם העובדה שבשבוע כל כך מוקדם אין שום דרך לדעת שמצב העובר תקין (כי הוא הרי עדיין לא בועט), פרט כמובן לבדיקות האולטרסאונד המסודרות שעושים אצל רופאת הנשים אחת לכמה זמן. אז חשבתי לעצמי שאעשה בדיקת הריון נוספת והסימון החיובי על המקלון יאשש לי את מה שאני כבר יודעת שוב- שאני אכן בהריון.

אלא ש… הבדיקה שעשיתי יצאה שלילית. שלילית??? למה לעזאזל היא שלילית?? בהיתי במקל הארור כל כך הרבה זמן בציפיה או תקווה שהנה עוד שניה הוא באורח קסם ישתנה לחיובי, אבל זה לא קרה, ואני כבר דמיינתי את הגרוע מכל ובכיתי כמויות מים שיכלו בהחלט למלא את הכנרת איזה פעם או פעמיים. התקשרתי לעבודה והודעתי שלא אגיע, הזנקתי את ההורים שלי ואת חן כמובן, וחיפשנו כולנו רופא נשים שיבדוק אותי במיידי. בתוך זמן קצר יחסית מצאנו אחד כזה באשדוד, ההורים שלי לקחו אותנו אליו ובמשך כל הנסיעה  חיפשנו תשובות אצל אלוהיי הגוגל, וכל האתרים בהם ביקרנו ציינו כי במצב כזה בדיקת ההריון אמורה לצאת חיובית. את הנסיעה העברתי בשקט, בוכה ומתה מפחד ממה שהרופא יגלה בבדיקה. אני לא אשכח את היציאה הדוחה שהוא זרק לעברי כשהסברתי לו שעשיתי בדיקת הריון שוב רק כדי לוודא שהכל בסדר- ״למה שלא תעשי לעצמך בדיקות כל יום כדי לוודא שאת עדיין בחיים?״. במצב בו הייתי המשפט הזה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה. באופן מאוד לא אופייני לי לא עניתי לו ולא תקפתי חזרה,  רק רציתי שיבדוק אותי כבר ולסיים עם זה.

אז הוא בדק אותי, והכל היה בסדר, הבדיקה הייתה כנראה מקולקלת. הרגשתי מפגרת אבל בעיקר הרגשתי הקלה עצומה והבנתי כמה אני רוצה את התינוק הזה וכמה הדבר הקטן הזה שגיליתי על קיומו רק לפני מספר שבועות יקר לי עכשיו יותר מהכל.


מין העובר

בבדיקת השקיפות העורפית בשבוע 13 גילינו שיש לנו בת. בד״כ קשה לגלות את מין העובר בבדיקה הזאת כי היא מבוצעת יחסית מוקדם בהריון,  אבל הרופא שביצע את הבדיקה היה דיי בטוח, אני מניחה שהעובדה שביצענו את השקיפות יחסית מאוחר- לקראת סוף שבוע 13 תרמה לכך.

נכון שכולם אומרים שמין התינוק לא משנה והעיקר שיהיה בריא, ובאמת שגם אני אמרתי את זה לעצמי ולמשפחה ששאלה אותי, אבל עמוק בפנים תמיד רציתי שהילד הראשון יהיה בת, אז הייתי מאושרת עד הגג! משהו בחוויה הזאת בפעם הראשונה עם בת נראה לי תמיד מרגש יותר. אין ספק שהשמלות והדברים הורדרדים והמתוקים בהחלט מוסיפים לעניין. את הבדיקה עצמה חן צילם בוידאו-משהו שאני ממש ממליצה לכולן לעשות. אנחנו והמשפחות שלנו צפינו בוידאו הזה ככל הנראה עשרות פעמים והתרגשנו כל פעם מחדש.


השליש השני

השליש השני היה כבר הרבה יותר נחמד, סוף סוף יצאה לי קצת בטן ויכולתי לספר לכולם שאני בהריון ושיש סיבה לגיטימית לכך שאני לאחרונה נטולת אנרגיות, עצבנית וטיפה שמנמנה.

נהניתי מהתקופה הזאת וסוף סוף הבנתי את הנשים שכל הזמן מדברות על ההריון כחוויה מהנה. הייתה לי בטן קטנה וחמודה שנראתה נחמד בשמלות הרבות שלי, בחילות הבוקר נעלמו כלא היו, תחושת העייפות נעלמה והוחלפה באנרגיות ואופטימיות, והשיער שלי קיבל ברק ופחות או יותר הפסיק לנשור.

אני והבטן בשבוע 20


בשליש הזה היו לנו שתי סקירות מערכות, שבהן התרגשנו עד דמעות לראות את הפנים של הקטנטונת, את הידיים והרגליים הקטנות שלה ולגלות את העובדה שהיא אוהבת משום מה לשים את יד שמאל על הפנים- משהו שילווה אותה  גם בשבועות הראשונים לחייה.

בשליש השני למדתי גם לקחת את הדברים יותר באיזי, להתרגש קצת פחות, לקחת טיפה נשימה ולהרגע קצת בעבודה כי הרגשתי והבנתי שיש לי יצור חי בגוף, ושהוא כרגע הדבר הכי חשוב שאני אחראית עליו. ההבנה הזאת התחזקה ברגע שהרגשתי את הבעיטות, בשבוע 16, שהוא שבוע יחסית מוקדם. בד״כ מרגישים את בעיטות העובר לקראת שבוע 20, אבל קורים בהחלט מקרים שהן מורגשות הרבה לפני. אני זוכרת שהייתי לבד בבית בערב, תיכננתי את מסלול הטיול שלנו בגיאורגיה, כשלפתע הרגשתי דפיקה קטנה ועדינה בבטן. מיד התקשרתי לבעלי ולאמא שלי ושניהם היו מעט סקפטיים כי עוד היה יחסית מוקדם, כמובן שאני התעקשתי, וכבר כמה ימים לאחר מכן בעלי הרגיש את הדפיקות כשהניח את היד על הבטן שלי.

כל כך התלהבתי והתרגשתי מכל בעיטה קטנה. בהתחלה הן היו מאוד עדינות, אבל ככל שעברו השבועות והחודשים הן התחזקו וגיליתי שיש לי תינוקת פעלתנית מאוד בבטן, כזו שלא מפסיקה לזוז ולבעוט. זה כבר הגיע למצב שההיסטרית שבי פחדה שמא היא זזה יותר מדיי (: בדיקת אולטרסאונד דחופה נוספת אישרה שהתינוקת במצב מעולה ושאין לי סיבה לחשוש, היא פשוט אנרגטית (:

כמה תמונות מהסקירות


עוד מהבטן היא אהבה לישון עם היד לצד הפנים (:


אני והבטן בשבוע 25


השליש השלישי

 

השליש השלישי היה כבר הרבה פחות נחמד, הבחילות חזרו אחת לכמה ימים, העייפות הכתה במלוא העוצמה, לא היה לי אנרגיה לעשות כלום פרט ללשכב במיטה, על הצד, כי על הבטן כמובן אי אפשר ועל הגב מומלץ שלא.

ככל שהבטן גדלה כך גם גדלו כאבי הגב, זה הגיע עד לרמה שלא יכולתי לשבת אפילו בספה מרופדת מבלי לסבול מכאבים. כל נסיעה ברכבת מהעבודה הביתה הרגישה כמו סיוט, ברוב המקרים העדפתי לעמוד במקום לשבת כי משום מה זה כאב פחות. בחלק מהמקרים גם לא כל כך היה לי מקום לשבת כי מסתבר שרוב האנשים במדינה שלנו לא חושבים שנחוץ לקום ולפנות את המושב עבור אישה בהריון מתקדם.

סביב שבוע 28- בדיקת מעקב גדילת עובר 

בחודש השמיני כבר התחלתי לקנות קצת דברים פה ושם, שאין ספק שזה אחד החלקים היותר כיפיים בחוויית ההריון. מילאתי עגלת קניות במחלקת התינוקות של נקסט- בגדים ורדרדים ומתוקים שגרמו לי לקוצר רוח רב יותר ולציפייה לרגע שהיא תבוא. את הדברים הגדולים והמשמעותיים יותר כמו מיטה, שידה, מצעים וכו ההורים שלי קנו לנו לקראת השבוע ה-36.

באותו זמן פחות או יותר כבר לקחתי פסק זמן מהעבודה ויצאתי לחופשה. כאבי הגב היו כבר חזקים מדיי וחוסר הנוחות שהרגשתי הקשו עליי לתפקד. את הזמן בבית מילאתי במנוחה, צפייה בהמון סדרות וסרטוני יוטיוב, וכמובן שמדי פעם יצר הקינון השתלט וגרם לי לנקות ארונות וחדרים בבית.

אני בשבוע 37 להריון- במצב הקבוע בבית עם פיגמה 

אני והבטן בשבוע 38 להריון

אולטרסאונד מעקב גדילה משבוע 38, ממש עוד שבועיים היא אמורה להגיע! 

סוף שבוע 38 


משקל

במהלך ההריון כולו עליתי כ16 קילו– עלייה בהחלט סבירה. אפשר לומר שאת רוב הקילוגרמים העלתי דווקא בשליש הראשון. להבנתי, בחורות רזות מטבען אכן מעלות את רוב המשקל בשליש זה, מאחר והגוף מרפד את עצמו בשומן כחלק מתליך טבעי בו הגוף מייצר לעובר סביבת מחייה אידיאלית. כעת, כחמישה חודשים לאחר הלידה נותרו לי עדיין 4 קילו מיותרים שאני עוד מנסה להוריד. אבל על זאת, כבר בפוסט הבא.

          אני והבטן בתמונות אחרונות יחד- סוף שבוע 39 


לאלו שהצליחו לקרוא את הכל והגיעו עד לכאן- אני ממש מקווה שנהניתן מהפוסט ומהסיפורים והחוויות שחלקתי איתכן. אין ספק שזהו פוסט יחסית חריג עבורי, והכי אישי ופתוח שאי פעם כתבתי, ויבואו עוד כאלה אחריו. אשמח לשמוע את דעתכן בתגובות מטה, ועוד יותר אשמח לשמוע חוויות אישיות שלכן מההריונות, ואם הזדהיתן עם חלק מהדברים שהעלתי בפוסט.

הפוסט הבא בסדרה יהיה פוסט עם מגוון המלצות לאישה ההריונית

נשיקות!

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...